בשדות הקייל של גזר.

בגלל האופי המיוחד של הקהילה, קיבוץ גזר תמיד העדיפו לעשות דברים אחרת. ההיפים האמריקאים שהגרו לישראל מעולם לא באמת הצליחה להיטמע במזרח התיכון, ושיקולים כמו המצב הגיאופוליטי-אקולוגי-תרבותי-קולינרי תמיד היו זרים להחלטות הניהוליות של הקהילה. פעמים רבות הקיבוץ שילם על כך מחיר כבד מדי, ושדות הקייל של גזר היו דוגמא קלאסית לכך.

Image result for kaleבשנת 2001 הקייל הפך לטרנד תזונתי בקליפורניה. קייל נמכר בחנויות טבע וסופרים קליפורנים במחירים מופקעים, והוגש בכל מסעדה שהעריכה את עצמה. אחד מחברי הקיבוץ שבדיוק חזר מחופשה בארצות הברית דיבר רבות בשבחי הירק המסולסל והמר. כולם ידעו שכל הטרנדים האמריקאים מגיעים בסופו של דבר לישראל. באחת מאסיפות הקיבוץ החבר הציע להקדים את כולם, להפוך לטרנד סטרים ולהיות הראשונים שיביאו את הקייל לארץ. הרעיון לא נדחה על הסף, והועבר לוועדה הניהולית של הגד"ש על מנת לבדוק את הכדאיות הכלכלית של גידול קייל.

אחרי בדיקה מעמיקה של מחירי הקייל בארצות הברית, עלות ייבוא עצמאי של זרעי קייל לארץ, ועלות הגידול עצמו, הוועדה הניהלות של גד"ש הגיע למסקנה שזה רעיון בכלל לא רע. עלות הגידול אכן הייתה גבוהה יותר משאר הגידולים שהקיבוץ לרוב גידל, אך מחיר הקייל לטון היה גבוהה בהרבה מרוב הירקות בשוק. הקיבוץ הזמין מארצות הברית זוג מכולות עמוסות בזרעי קייל, ובקיץ של אותה השנה קייל נשתל ב80 מתוך 120 הדונמים של שדות הישוב.

לגדל קייל בארץ זה לא דבר מובן מאליו, והיו המון בעיות בדרך. האדמה לא הייתה אוורירית מספיק בשביל הקייל, בספטמבר עוד היו חמסינים שפגעו בירק, ובנוסף לכך הקייל לא היה מורגל לעשבים הים תיכוניים שהם אגרסיבים ושתלטנים הרבה יותר מאלה בארצות הברית. הקיבוץ כולו התגייס למשימה, ועזר בטיפוח שדות הקייל שדרשו טיפול מיוחד ואינטנסיבי. אנשים נלקחו מענפים שונים וגוייסו לתקופה קצובה לעבודה בגד"ש.

לקראת דצמבר, וועדת התרבות של הקיבוץ החלה לתכנן את חגיגת הקייל הגדולה שהייתה אמורה להתרחש במועד תחילת הקציר. התכנון היה לערוך אירוע שכולו קייל: ארוחה עם מנות שונות של קייל, קוקטיילים מבוססי קייל, וקישוטי קייל. אחת מחברות הקיבוץ אפילו מצאה במגזין גורמה קליפוני מתכון לגלידת קייל, והבטיחה להכין כמות נכבדה עבור החגיגה. .

הבעיה התחילה כשהקיבוץ פנה לסוחרים הסיטונאים שדרכם הם מכרו את שאר הגידולים של המשק, וניסו למכור להם את ירק הבוטיק. הספקים לא הביעו שום עניין בעלה המר והמסולסל. מייק, מזכיר הקיבוץ החל לפנות לסופרים באופן אישי, בניסיון לשכנע אותם שמדובר בדבר הבא. מייק היה בחור כבד משקל בגובהה מטר תשעים, עם אפס קריזמה ומבטא אמריקאי כבד שהקשה על התקשורת עם מנהלי הסופרים, והם לא כלכך הבינו מה הקיבוצניק האמריקאי הזה רוצה מהם. אחרי שגם מנהלי הסופרים לא הראו עניין, הקיבוץ הבין שאולי הוא לא הולך להרוויח הרבה מהגידול, וניסה לשווק מחדש את הקייל לסוחרי הירקות, אבל הפעם כירק זול ועממי. אפילו אחרי התמכור המחודש לא היו קונים.

בסופו של דבר התק"ם ספקו לגזר גלגל הצלה, וקנו מהקיבוץ הכושל את רוב הקייל במחירי רצפה. הקייל של גזר חולק בין הקיבוצים השונים, וקייל נאכל בחדרי אוכל ברחבי הארץ במשך שבועות. ברוב הקיבוץ לא היה מדובר בבעיה מהותית במיוחד, שכן הקייל הוגש פעמיים בשבוע כמנה עיקרית במקרה הרע, ובמקרה הטוב הוא הוגש פה ושם כסלט או מנה צדדית. אבל בגזר זה לא היה המצב. הקיבוץ נכנס לקשיים כלכליים בעקבות כשלונו של הקייל,ותוך זמן קצר נעלמו כל המוצרים מלבד הבסיסים ביותר מהאקונומיקה והכולבו. לא נותרו ממתקים בכולבו, כמעט ולא הוגשוו מוצרי חלב לחדר האוכל, וכבר בקושי היו ירוקת בישוב כולו.

קייל הוגש כל יום בחדר האוכל. גם כמנה ראשית, כמנה צדדית, וגם כסלט. בחדר האוכל הגישו פשטידות קייל, מרק קייל, סלט קייל, גולש עם קייל, איטריות מוקפצות עם קייל. התזונה של הקיבוץ כולו התבססה על קייל, והמצב נהיה בלתי נסבל. המבוגרים המשיכו לאכול את הקייל, בלי להתלונן, מתוך הקרבה והבנה של המצב הכלכלי. עבור הילדים זה היה סיוט. הקייל היה בלתי אכיל, ואפילו לחם לבן כבר לא היה.

אחרי כשבוע של הסיוט התזונתי הזה, התארגנה חבורה קטנה של ילדים, ואני בינהם, והחליטה שהיא עושה מעשה. החלטנו שאנחנו הולכים להפטר מהקייל, ולמכור אותו בשוק ברמלה. בשישי בבוקר, כשעובדי המטבח לקחו את ההפסקה הארוכה שבין משמרת הבוקר למשמרת הצהריים, נכנסו למטבח. התגנבנו לתוך חדר הירקות המקורר, לקחנו משם את כל ארגזי הקייל, ויצאנו איתם דרך היציאה האחרית של המטבח. את כל ארגזי הקייל שהצלחנו לקשור לאופניים לקחנו את איתנו, ואת כל הקייל שלא הצלחנו להעמיס פשוט זרקנו בשיחים שמאחורי החדר אוכל בדרכנו החוצה.

הגענו לשוק ברמלה, והתמקמנו במגרש הריק שבסוף השוק. עמדנו שם עם ארגזי הקייל שלנו וחיכינו שאנשים יבואו לקנות מאיתנו את הירק הנורא. המיקום הגרוע שלנו, והמראה המוזר שלנו בנוף של המקום (חבורה של ילדים עם ארגזים מלאים בעלים לא מזוהים), הביאו לכך שלא הרבה אנשים נגשו לדוכן הקייל שלנו. פה ושם הגיעו כל מיני נשים זקנות ששאלו אותנו 'מה זה הדבר הזה?', וכשאמרו להן שמדובר בקייל, הן בקשו מאתנו להגיד להן איך קוראים לזה בעברית. לא ידענו אם יש לזה שם אחר בכלל , וענינו להן 'נו, קייל, אתן לא מכירות?'. עבורנו זה הרגיש כאילו העולם כולו אוכל רק קייל כבר שבועות, ולא הבנו איך יכול להיות שמישהו לא מכיר את הירק הזה.

בשלב מסויים הגיעה אלינו בחורה פולניה בשנות ה80 לחייה, שהסתכלה על העלים, ואמרה לנו שהיא חושבת שמדובר בחסה קנדית. כמובן שהיא גם הספיקה לספר לנו את כל סיפור חייה, על איך שהיא חיה בארצות הברית כמעט עשור בשנות ה70, ובסוף אמרה לנו שהיא לא מעוניינת לקנות, ושהיא בכלל לא אוהבת. הטריק הזה של לקרוא לקייל חסה קנדית עזר לנו למכור עלה פה עלה שם, אבל בסוף היום כמעט ולא מכרנו כלום. השבת התקרבה, השוק התחיל להסגר, והחלטנו שאנחנו חוזרים לקיבוץ. השארנו את כל הקייל שנותר בקצה השוק להרקב שם. עם מעט הכסף שהרווחנו קנינו שקית גדולה מלאה בסוכריות גומי ממוכר הממתקים היחיד שהבסטה שלו עוד הייתה פתוחה בסוף היום.

כשחזרנו לקיבוץ, הצטערנו לגלות שלא כילינו את כל מארגרי הקייל, ושכנראה החזיקו עוד ארגזי קייל במחסן קרור של הגד"ש בגלל שלא היה מספיק מקום בחדר קירור של החדר אוכל. גם לא היה נראה שאף אחד הביע מורת רוח על כך שמישהו העלים את כל ארגזי הקייל מחדר הקירור, וכמה חברי קיבוץ אפילו שמחו על כך שזה קרה. הסיוט הקולינרי נמשך עוד כשבועיים שלוש, ואז חזרנו לאכול אוכל נורמלי בחדר האוכל. פתאום האוכל הנוראי של המטבח, אותו האוכל שהתלוננו עליו שנים, נראה לנו כמו גן עדן. אוכל של בית.

שנים מאוחר יותר, אחרי שכבר עברתי לתל אביב, מצאתי את עצמי שיכור, באחת בבוקר, באמפם של אלנבי יהודה הלוי. חפשתי מאנצ' כלשהו להעביר איתו את השכרות. בשלב מסויים הסתכלתי על מדפי הירקות, ואז פתאום ראיתי מראה שזעזע את עולמי. על המדף עמדו עלי קייל, ארוזים בזהירות עם ניילון נצמד. התגובה הראשונה שלי הייתה תחושה בחילה וגועל פיזי, זיכרון שחקוק מכל הקייל שאכלתי כילד באותה תקופה נוראית. אבל אז הרמתי את הקייל מהמדף, הסתכלתי על המחיר, ולא האמנתי למראה עיני: אותו הקייל שזרקנו כילדים בשיחים שמאחורי חדר האוכל, ובשוק של רמלה, עכשיו נמכר ב18 שקל ל4 עלים עלובים וחצי רקובים שעטופים בניילון נצמד. באותו הרגע הבנתי שקיבוץ גזר באמת הקדים את זמנו.

 

הגרסא הכתובה של הסיפור שספרתי אתמול בערב מספרי סיפורים: אייל גולדשטיין

 

עדכון אחרון ( שלישי, 10 פברואק 2015 08:00 )